תקציר: האם המשטרה הפכה לכלי, שמתחזק את המעטפת הדמוקרטית תוך שהוא מרוקן אותה מתוכן? האם כבר אינה פועלת לפי המודל הקלאסי של "משרת הציבור" (Public Servant), אלא כזרוע ביצועית של הדרג הפוליטי הנבחר? האם המשטרה צועדת אל סופה? על ספרה החדש של ד"ר אראלה שדמי.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

ד"ר אראלה שדמי שייכת לדור השני של 'פוליסולוגים': אנשי אקדמיה החוקרים את משטרה, אחרי דור המייסדים שכלל אישים כפרופ' מנחם אמיר ז"ל, פרופ' דויד וייסבורד, ואחרים.

היא הייתה הראשונה שהגיעה את המחקר האקדמי משורות המשטרה, מה שהקנה לה הבנה ייחודית בחיבור בין התאוריה למעשה. היותה פעילה חברתית נותן לכתביה היבט ייחודי, שזמן רב לא היה קיים בקרב העוסקים בתחום בישראל.

הספר החדש הזה ראה אור ב- 2025 בעידן של קיטוב, שבו אין כבר אמת אקדמית אחת. הוא נותן לנו מבט מעמיק על הגישה המבקשת לערער על עצם נחיצותו של מוסד השיטור המודרני, או לפחות לנבא את קיצו במתכונתו הנוכחית, כהמשך לתיאוריות על "קץ השיטור" שצמחו בעידן הווק (WOKE), וששיאן היה בקריאה: "Defund the Police" (ראו התמונה למטה), ובניסיונות להגשימה, באופן מעשי, בערים ובמדינות הנתונות לשליטת המפלגה הדמוקרטית באמריקה.

דווקא משום שאינני נמנה על אסכולה זו של 'פוליסולוגים', חשוב בעיני ללמוד וללמד את טיעוניה, המובאים כדרכה של שדמי בשיטתיות ובפרוטרוט. היא משרטטת תהליך של "פירוק מוסדי" של המשטרה. המסקנות שלה נוגעות ישירות בשאלות של זהות המדינה והקשר שבין האזרח לריבון.

[לאוסף המאמרים על התנועה לפירוק המשטרה ומערכת האכיפה, לחצו כאן]

למה המשטרה "צועדת אל סופה"?

שדמי מונה חמש סיבות עיקריות לכך ש"המשטרה צועדת אל סופה":

1. השבר הפרדיגמטי: שדמי טוענת שהמודל הבריטי-פיליאני, שעליו קמה המשטרה המודרנית התבסס על הסכמה רחבה. כיום, המשטרה פועלת בתוך חברה מקוטבת שבה אין הסכמה אחת. לכן, היא הופכת מגוף של 'כולם' לגוף של 'צד אחד' (השלטון/האליטה). בכך, היא מאבדת את הבסיס הקיומי שלה כמשטרה דמוקרטית.

2. "הפרטת הריבונות": בספר מדגישה שדמי שהמדינה כבר לא מחזיקה במונופול על האכיפה. היא מנתחת את עלייתם של: גופי אבטחה פרטיים: ששומרים על מי שיכול לשלם, וטכנולוגיות מעקב (Big Data), שמתפקדות כ"שוטר שקוף", ומייתרות את הצורך בנוכחות פיזית של שוטר. כאשר פונקציות הליבה של המשטרה זולגות החוצה, המוסד עצמו מתרוקן מתוכן.

3. אלימות כהוכחה לחוסר רלוונטיות (ראו פירוט בהמשך למטה): נימוק מרכזי בספר הוא שהאלימות המשטרתית הגוברת היא "סימן של חולשה ולא של כוח". היא טוענת שהמשטרה "צועדת אל סופה" כי היא איבדה את היכולת להשליט סדר באמצעות סמכות מוסרית, ולכן היא פונה לכוח פיזי ברוטלי, מה שרק מאיץ את הניכור הציבורי כלפיה.

4. המיליטריזציה של המשטרה (ראו פירוט בהמשך למטה): שדמי מראה כיצד המשטרה הופכת לגוף "לוחם". היא טוענת שזהו תהליך של הרס עצמי: משטרה שמתנהגת כצבא כיבוש בתוך הערים שלה עצמה (מול מיעוטים או מפגינים) היא משטרה שחדלה להיות "משטרה" במובן האזרחי של המילה.

5. הפיכת המשטרה ל"זרוע פוליטית": שדמי מצביעה על כך שהמשטרה נשחקת כיוון שהיא משמשת כ"חומת מגן" לפוליטיקאים מול מחאות חברתיות. בספר היא טוענת שברגע שהמשטרה מזוהה עם אינטרס פוליטי צר, היא מאבדת את המעמד הממלכתי שלה, וזהו צעד בלתי הפיך בדרך לפירוקה.

אלימות המשטרה והמיליטריזציה של המחשבה המשטרתית

שדמי טוענת שהאלימות המשטרתית היא תגובה של חולשה מצד המשטרה. זהו הסימפטום המובהק ביותר לכך שהמודל המשטרתי הנוכחי הגיע לקצה דרכו. התגברות האלימות נובעת מכך, שהמשטרה איבדה את הלגיטימציה שלה, כי חלקים נרחבים מהציבור (משני צדי המתרס הפוליטי, מסיבות שונות) כבר אינם רואים במשטרה גוף ניטרלי. המשטרה משתמשת באלימות כדי לסמן גבולות חברתיים, האלימות מופנית באופן לא פרופורציונלי כלפי קבוצות שנתפסות כ"איום" על הסדר הקיים (קבוצות מיעוט, עניים, או מפגינים פוליטיים). שדמי רואה בכך כלי לשימור היררכיות כוח ישנות, במקום הגנה על כלל האזרחים. עצם הנוכחות האינטנסיבית, החיפושים המשפילים והמעצרים התכופים בקהילות מסוימות הם סוג של אלימות מבנית. זוהי אלימות שנועדה "להזכיר" לאוכלוסיות מסוימות את מקומן תחת מגף השלטון, גם ללא שימוש פיזי בנשק.

זוהי נקודת אל-חזור, כי ללא לגיטימיות ציבורית רחבה, המשטרה נאלצת להישען יותר ויותר על כוח פיזי במקום על סמכות מוסרית. זוהי נקודה של חולשה - תהליך שמאפיין משטרים אוטוריטריים - והוא מסמן את סוף דרכה של "משטרה אזרחית" בחברה דמוקרטית.

המערכת המשפטית והארגונית נוטה לגבות אלימות משטרתית ולטהר אותה, מה שמייצר תחושת חסינות אצל השוטרים ומעודד את המשך השימוש בכוח מופרז.

מסקנה נוספת נוגעת לאימוץ דפוסי חשיבה צבאיים בתוך המשטרה. שדמי רואה במינוי קצינים מהצבא ומג"ב לתפקידי מפתח, ובשימוש בטרמינולוגיה של "אויב" כלפי אזרחים, הוכחה לכך שהמשטרה רואה ברחוב הישראלי "זירת קרב" ולא מרחב אזרחי. כך הופכת המשטרה לגוף "לוחם". כאשר השוטר תופס את עצמו כחייל ב"מלחמה בפשיעה" או ב"מלחמה בטרור הפנימי", האזרח הופך ל"אויב". במצב כזה, השימוש בכוח הופך לברירת המחדל הטקטית, והיכולת לפתור קונפליקטים באמצעים אזרחיים או קהילתיים נעלמת.

הפוליטיזציה של המשטרה

השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, תופס חלק גדול מדפי ספר, בסוג של דמוניזציה האופיינית לכותבים בשמאל המפה הפוליטית. שדמי רואה בכהונתו את השלב הסופי בתהליך ארוך שבו המשטרה המודרנית בישראל מתפרקת מערכיה הדמוקרטיים והופכת לכלי שרת של השלטון, תהליך שלדעתה יוביל בסופו של דבר לקריסת המודל הנוכחי כולו.

ע"פ שדמי, כהונת בן גביר היא נקודת המפנה שבה המשטרה חדלה להיות "משטרה ממלכתית" והפכה ל"משטרה פוליטית". היא מנתחת את התיקון לפקודת המשטרה (שנתן לשר סמכויות התערבות במדיניות) כאירוע שמפר את האיזון הדמוקרטי ומעביר את המשטרה משירות הציבור לשירות הדרג הפוליטי.

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא הקמת המשמר הלאומי תחת משרדו של בן גביר. שדמי רואה בכך הקמה של מיליציה או צבא פרטי, שמטרתו אינה לחימה בפשיעה אלא שליטה חברתית ודיכוי פוליטי. מבחינתה, זהו סימן מובהק לכך שהמשטרה ה'רגילה' מאבדת את תפקידה לטובת גופים כוחניים ואידאולוגיים יותר.

שדמי רואה בבן גביר אחראי גם לשינוי בנורמות של הפעלת הכוח. היא מנתחת כיצד הגיבוי המוחלט שהשר מעניק לשוטרים אלימים יוצר תרבות ארגונית שבה החוק אינו המצפן, אלא רצון השר. לפי שדמי, האלימות הזו היא שמאיצה את אבדן הלגיטימציה של המשטרה בעיני חצי מהעם.

4. אבדן המקצועיות לטובת 'משילות': המושג 'משילות', שבן גביר דחף כערך עליון, מנותח בספר כססמה ריקה שנועדה להצדיק שיטור כוחני במקום שיטור חכם. שדמי טוענת שההתמקדות ב"הפגנת כוח" באה על חשבון פענוח פשיעה וביטחון אישי אמיתי, ובכך המשטרה למעשה "צועדת אל סופה" כי היא מפסיקה לספק את המוצר הבסיסי שלשמו היא קיימת.

לכן, ע"פ שדמי, המשטרה הפכה לכלי שמתחזק את המעטפת הדמוקרטית, תוך שהוא מרוקן אותה מתוכן. משמע, המשטרה כבר אינה פועלת לפי המודל הקלאסי של "משרת הציבור" (Public Servant), אלא כזרוע ביצועית של הדרג הפוליטי הנבחר. במצב כזה, אכיפת החוק הופכת סלקטיבית: הגנה על קבוצות כוח, ודיכוי של קבוצות התנגדות או מיעוטים.

המשטרה פועלת בשני קטבים קיצוניים בו-זמנית, ושניהם מסמנים את קץ המודל הישן

• שיטור יתר: הפעלת כוח מסיבית, טכנולוגיות מעקב ושימוש באמצעים צבאיים מול מפגינים או אוכלוסיות מוחלשות (כמו בערים מעורבות או בשכונות מסוימות), כולל שיטור יתר פוליטי: דיכוי הפגנות ושימוש בכוח משטרתי מופרז מול קבוצות שנתפסות כ"אויבות השלטון". כאן 'שיטור היתר' משמש ככלי להשתקה.
• שיטור חסר: אוזלת יד מוחלטת בטיפול בפשיעה פלילית "אזרחית", כמו האלימות בחברה הערבית, גביית דמי חסות (פרוטקשן) בדרום ובצפון, ופשיעת רחוב. שדמי טוענת כי גם שיטור החסר הוא פוליטי ומכוון: היא מנתחת את מה שהיא מכנה "ההפקרות המדינתית" – המצב שבו המשטרה נמנעת בכוונה מלאכוף את החוק או לספק הגנה באזורים מסוימים (כמו הפשיעה הגואה בחברה הערבית או אי-אכיפה מול פשיעה לאומנית ביהודה ושומרון. זאת, כדי לשרת אינטרסים פוליטיים של הדרג המינסטריאלי.

השורה התחתונה היא, שהמשטרה נוטשת את תפקיד "שומר הסדר האזרחי" לטובת תפקיד "שומר המשטר". כאשר הציבור חווה שיטור יתר (תחושת רדיפה) יחד עם שיטור חסר (חוסר ביטחון אישי בסיסי), המשטרה מאבדת את הצידוק המוסרי לקיומה.

שדמי מתארת גם את התופעה של הפרטת השיטור, כתוצאה ישירה של 'השיטור החסר'. התוצאה מכל אלה היא, שהציבור מרגיש מופקר ופונה להגנה עצמית, מה שמפרק את המונופול של המדינה על הכוח.

החזון הקהילתי של שדמי

שדמי אינה מבכה את "סוף המשטרה", אלא רואה בכך הזדמנות. היא מציעה מודל של "פוסט-שיטור" (Post-Policing) – מערכת שבה הקהילה מנהלת את ביטחונה בעצמה באמצעים אזרחיים, ללא הצורך בגוף חמוש וריכוזי. זהו מעבר מעידן של "שליטה חברתית" (דרך המשטרה) לעידן של "אחריות חברתית" (דרך הקהילה). זוהי הזדמנות לשחרר את החברה מהתלות בכוח הפיזי של המדינה ולכונן דמוקרטיה ישירה ומשתפת יותר.

1. מעבר מ"שיטור" (Policing) ל"צדק קהילתי": שדמי מציעה להחליף את גוף האכיפה החמוש במערכות של ניהול עצמי קהילתי. בחזון זה, הקהילה היא זו שמגדירה מהו "סדר" ומהם הצרכים שלה, במקום שהמדינה תכפה עליה סדר מלמעלה. זה כולל:

• גישור ופישור: פתרון סכסוכים מקומיים באמצעות מנגנונים אזרחיים ולא פליליים.
• צדק מאחה: התמקדות בתיקון הנזק ושיקום היחסים בקהילה במקום בענישה ונקמה.

2. פירוק המונופול על הכוח: החזון של שדמי שואף לבטל את המצב שבו גוף אחד מחזיק בנשק ובסמכות לעצור אזרחים. היא מציעה לבזר את הסמכויות הללו:

• גורמי מקצוע (עובדים סוציאליים, מומחי בריאות נפש) יטפלו באירועי משבר.
• טכנולוגיה תשמש לאכיפה טכנית (תנועה, מנהלה) ללא חיכוך אלים.
• הכוח הפיזי יישמר למקרי קיצון נדירים בלבד, ויופעל תחת פיקוח אזרחי הדוק וישיר.

3. טיפול בשורשי הפשיעה במקום בסימפטומים: חלק מרכזי בחזון הוא הסטת תקציבי העתק של המשטרה לטובת תשתיות חברתיות. שדמי טוענת שחברה שבה יש דיור, חינוך, רווחה ושוויון, היא חברה שצריכה הרבה פחות שוטרים. "הסוף של המשטרה" הוא למעשה הצלחה של החברה לדאוג לחבריה כך שהפשיעה הופכת לשולית.

4. אזרחות פעילה ולא נשלטת: שדמי חולמת על אזרח שאינו "אובייקט" לשיטור, אלא שותף פעיל בעיצוב המרחב הציבורי. היא קוראת לביטול התפיסה של "האזרח כאויב" או כחשוד פוטנציאלי, ומציעה מודל שבו הביטחון האישי נובע מתוך חוסן חברתי וערבות הדדית, ולא מתוך פחד מענישה.

5. דה-מיליטריזציה של המרחב האזרחי: 'ניקוי' המרחב הציבורי מסממנים צבאיים. המשטרה כפי שאנו מכירים אותה (מדים, דרגות, נשק התקפי) צריכה להיעלם לטובת גופים אזרחיים לחלוטין, שאינם פועלים בתוך היררכיה פיקודית נוקשה אלא בתוך מבנה שירותי-קהילתי.

המסקנה הסופית של שדמי היא שהמשטרה אינה "מקולקלת" וזקוקה לתיקון טכני, אלא שהיא מבצעת את תפקידה החדש ביעילות רבה מדי, תפקיד של שימור כוח פוליטי על חשבון זכויות אזרח. לכן, הדיבור על "סוף המשטרה" הוא קריאת השכמה לבניית משהו חדש לחלוטין.

לסיכום

חשיבותו של הספר "ואולי המשטרה צועדת אל סופה" אינה נמדדת בהכרח במידת ההסכמה עם מסקנותיה הרדיקליות של שדמי, אלא ביכולתו המופלאה להציב מראה נוקבת מול הנחות היסוד המובנות מאליהן של השיטור המודרני. בין אם רואים בניתוחה תמרור אזהרה מפני קריסה בלתי נמנעת ובין אם רואים בו קריאת השכמה לתיקון המודל הממלכתי, שדמי מצליחה לזקק את המתח הדיאלקטי שבין עוצמה לסמכות ובין שליטה לשירות.

זהו ספר חובה, משום שהוא מחייב את הקורא - בין אם הוא איש משטרה, חוקר או 'אזרח מודאג' - להגדיר מחדש מהו אותו "סדר ציבורי" שאנו חפצים ביקרו, ולשאול האם המשטרה במתכונתה הנוכחית היא אכן הכלי המתאים לשימורו, או שמא אנחנו זקוקים לדמיון מוסדי חדש, כדי להבטיח את עתיד החברה החופשית.

האם שדמי צודקת בביקורתה ובחזונה? לטעמי היא צודקת בעיקרון שמשטרות במערב הפכו פוליטיות, ואינה צודקת בדברים רבים אחרים. אבל אלו כבר נושאים למאמרים אחרים.

[לאוסף המאמרים על התנועה לפירוק המשטרה ומערכת האכיפה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'למי שייכת המשטרה' - אמון ולגיטימציה משטרתית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על התנועה לפירוק המשטרה ומערכת האכיפה.
• אוסף המאמרים על 'למי שייכת המשטרה' - אמון ולגיטימציה משטרתית.
• אוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית'.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• הרחבה על התנועה לפירוק המשטרה.
• הרחבת המושג: 'שיטור יתר', הדרך לאבדן לגיטימציה משטרתית.
• הרחבת המושג: 'שיטור חסר', הזנחת צורכי האוכלוסיות החלשות.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2026), אוסף המאמרים על התנועה לפירוק המשטרה ומערכת האכיפה, ייצור ידע, 25/2/26.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על משטרה בדמוקרטיה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 6/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על משטרה בדמוקרטיה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 6/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), התנ"ך של התנועה לפירוק המשטרה, ייצור ידע, 24/4/22.
• פנחס יחזקאלי (2014), שיטור יתר, הדרך לאבדן לגיטימציה משטרתית, ייצור ידע, 5/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), שיטור חסר, הזנחת צורכי האוכלוסיות החלשות, ייצור ידע, 5/5/14.